אהלי צדיקים
English
ב"ה שבת , י"א אדר א' ה'תשע"ט , 16/02/2019
חדשות כלליות ומאמרים

הפחד בתימן - טור אישי / הרב ישראל מאיר גבאי

אהלי צדיקים / י"ז כסלו ה'תשס"ט
המילה "סכנה" רדפה אותי מרגע שדרכה כף רגלי בתימן ועד להמראתי ממנה שלושה ימים אח"כ. את המילה הזו שמעתי מאיש הביטחון בשדה, מיהודי ריידה, מיהודי סעדה, ובכל מחסום – והיו רבים כאלה – שבו עצרו אותנו לבדוק את אישור המעבר.

בפעילותי למען הצלת קברי קדמונינו, אני מסתובב בכל העולם מזה למעלה מ-20 שנה. בברית המועצות הקומוניסטית, באירופה המזרחית, באירופה המערבית, באפריקה, בקווקז, מדינות אפופות ערפל שלטוני וחסרות כמעט כל בטחון אישי, ובכל אופן נסיעתי לתימן היתה אחרת לגמרי.

הרצח המזעזע של רבי משה יעיש נהרי הי"ד החזירו אותי שנה לאחור, נזכרתי בהתארגנות לקראת הנסיעה, החששות היו רבים. כל מי שידע על הנסיעה ניסה להניא אותי ממנה ולשכנע אותי לוותר: תימן היא מדינה מסוכנת. השלטון המרכזי אינו שולט בחלק גדול ממנה כל עיקר; חטיפות הם בה מעשים שבכל יום ושאר סיבות נכונות אולי וצודקות, אבל לא יכולתי להשתכנע. אלו הם חיי. להציל עוד בית קברות, להעמיד ציון על עוד מקום קבורת אחינו בני ישראל, בכל מקום שנקברו בו.

לאחר חניית ביניים קצרה בטורקיה, שם עליתי לציון הרה"ק בעל סמיכת חכמים לשאת תפילה על ציונו הקדוש, המראתי לצנעה בירת תימן תוך שאני מטשטש כל פרט המזהה את מקום מוצאי  - ישראל.

וכך יצאתי למסע, שכולו תפילה שאצליח לעמוד במשימתי החשובה, להעמיד מצבה על ציון ראש רבני תימן הנודע, רבינו שלום שבאזי זיע"א ולשמר את ציונו הקדוש.
למרות כל מאמציי, עצרו אותי שוטרי משטרת הגבולות בצנעא מתוך חשד כי אני ישראלי, עיכבו אותי למשך שעות ארוכות, הפכו בדרכוני ובמסמכיי הלוך וחפור על מנת למצוא אולי, בכל אופן, איזה סימן ישראלי אסור. במשך כל אותו הזמן רחשו שפתי תפילה לבורא עולם שיצליח את דרכי ויסייע לי להגשים את רצוני להעמיד מצבה על ציונו של אותו צדיק, ולאחר כמה שעות יצא אלי המפקד והחזיר לי את הדרכון. "אתה יכול לצאת", הוא אמר לי, "אבל ילווה אותך אדם מטעמינו".

"למה?" שאלתי, והוא השיב "למען בטחונך האישי".

כיהודי חרדי העוטה לבוש חרדי חסידי, נתקלתי בנסיעותי השונות פעמים רבות בפרצופים יוקדי שנאה, בקריאות גנאי ובשנאה לשמה. התרגלתי כבר. אבל תימן הייתה שונה.
עומק השנאה, היקפה, אלה היו נוראים מבכל מקום אחר. הצעקות מכל עבר, הגידופים, ה"איחולים", המבטים השוטמים. כל אלה היו מעבר לכל שנאה שנתקלתי בה מסביב לעולם.

ומשהגעתי לבית מארחי בריידא אכן ננזפתי קשות: "איך אתה מעז להסתובב כך בחוץ? זה מסוכן! כולם מזהים שאתה יהודי!" ומשום מקום הביא לי אי מי ג'לאביה, "רק עם זה אתה יוצא החוצה", הוא פקד.

ואני תמהתי: "איך מסתדרים כאן יהודים בכלל?" שאלתי את מארחי, והם, הלמודים סבל ורדיפות מעל ומעבר לכל מה שנוכל לדמיין, משיבים: "היו זמנים יותר גרועים, היום הממשלה דואגת לשלומינו", "ובכל אופן מה עם יהודי סעדה?" אני שואל, ופניהם מתעוותים בכאב: "הממשלה שומרת עליהם, וזה מה שחשוב" "אבל המצב מסוכן מאוד" הם מוסיפים.
שמעתי שיהודי סעדה שברחו מפרעות המקומיים וניצלו בנס של הרגע האחרון, נמצאים היכן שהוא באזור וביקשתי ללכת אליהם לבקרם, הם הסכימו לקחת אותי לשם, אבל לא לפני שלבשתי את הג'אלאביה.
הגענו למקום ואפילו הם לא האמינו שלא נותנים לי להיכנס, רק לאחר דין ודברים שארך למעלה ממחצית השעה נתנו לי להיכנס, לא לפני שהצמידו לי שוטר חמוש מכף רגל ועד ראש שיגן עליהם מפני – והבהירו: לחמש דקות בלבד, אז מהר.

נכנסתי. ראיתי יהודים, אחים, עם פחד בעיניים. פחד אמיתי, עמוק, קורע לב, שנשקף מעיניהם. שאלתי לשלומם. "אנחנו רק מחכים שהכל יעבור, זה לא קל". הם השיבו. ניסיתי לחזק את רוחם, השוטר האיץ בי למהר ולצאת.

למחרת לקחו אותי לבקר בת"ת במקום, שם פגשתי את ר' משה יעיש הי"ד, אותות הזמן לא ניכרו בו, הוא נראה צעיר וחינני הרבה פחות מכפי גילו, כששמעתי שהוא מנהל את חיי הקהילה במקום וגם עול הת"ת נישא על שיכמו, התחלתי ממש להעריץ אותו. ניתן היה לראות באופן ברור ביותר שאם לא היה נושא זאת על שיכמו וללא עזרת חסידות סאטמאר המממנת את כל חיי הקהילה היהודית ודואגת לצרכיה הרוחניים והגשמיים, לא היה נשאר מכל העבר המפואר דבר. בת"ת ישבו כעשרה ילדים בשני זוויות החדר, לומדים בשיטה הייחודית לבני תימן.

היה זה מחזה מרגש מעין כמותו לראות שגם לאחר שחלפו יובל שנים מאז שהתפרקה הקהילה, עדיין נותרו להם, אי שם, דוויים וסחופים, כ-300 מבני הקהילה, והם שומרים, בדם ליבם, על הגחלת, מלבים את אשה ושומרים כבבת עיניהם שלא תכבה.

עוד באותו יום יצאנו, יחיא, חתנו ואנכי, לכיוון תעיז, כדי למלא את המשימה אותה נטלתי על עצמי ועבורה באתי: הקמת מציבה על ציון קדוש ישראל רבינו שלם שבזי זיע"א.
וכמובן, מחסום של צבא תימן. אחד מיני רבים שנתקלנו בהם. האבטחה היתה גדולה. אחד החיילים עצר את הרכב וסימן לנו לצאת. מטנדר שחנה בסמוך חיפה עליו חייל אחר במקלע כבד שניצב על הגג. החייל החמוש דרש לראות את רישיון המעבר ולהשאיר לו העתק, הסתבר שיחיא דאג לכעשרים העתקים לאישור המעבר ובכל מחסום השאיר עותק.

בהגיעי לעיר תעיז, הנמצאת מצפון-מערב לעדן, התחלתי מיד בהקמת המציבה לשם כך הכינו מלט שקנינו מאנשי המקום.
תוך כדי ההכנה התאספו במקום תושבים מקומיים וצעקו "יהוד, יהוד" הם התחילו לדחוף אותי לכיוון המדרון, ובינתיים יחיא, היהודי שליווה אותי, מדבר איתם ומנסה להרגיעם. הוא הצליח. הם נתנו לנו להמשיך בהקמת המציבה. הוצאתי את המציבה שהוכנתי מבעוד מועד ב...ארץ ישראל  ובדחילו ורחימו הצבתי אותה בגאווה על המקום המשוער כציונו.

את המסע לתימן אפשר לסכם במילה אחת: פחד.

המילה "סכנה" רדפה אותי מרגע שדרכה כף רגלי בתימן ועד להמראתי ממנה שלושה ימים אח"כ. את המילה הזו שמעתי מאיש הביטחון בשדה, מיהודי ריידה, מיהודי סעדה, ובכל מחסום – והיו רבים כאלה – שבו עצרו אותנו לבדוק את אישור המעבר.

ר' משה יעיש נהרי הי"ד
ר' משה יעיש נהרי הי"ד
אהלי צדיקים
ר' משה יעיש נהרי הי"ד
ר' משה יעיש נהרי הי"ד
אהלי צדיקים
תלמוד תורה אותו ניהל ר' משה יעיש נהרי הי"ד
תלמוד תורה אותו ניהל ר' משה יעיש נהרי הי"ד
אהלי צדיקים
ר' משה יעיש נהרי הי"ד, בפתח מסעדה כשרה בצנעה
ר' משה יעיש נהרי הי"ד, בפתח מסעדה כשרה בצנעה
אהלי צדיקים
הרב ישראל מאיר גבאי  לבוש בג'אלאביה
הרב ישראל מאיר גבאי לבוש בג'אלאביה
אהלי צדיקים
תושבים מקומיים מצויידים כמיטב המסורת רח"ל
תושבים מקומיים מצויידים כמיטב המסורת רח"ל
אהלי צדיקים