אהלי צדיקים
English
ב"ה יום שישי , י"ז אדר א' ה'תשע"ט , 22/02/2019
חדשות

סיביר‚ רוסיה: מסע לארץ השלג

חנוך קופילוביץ / המודיע / כ"ח שבט ה'תשע"ו
כבר שנים שהוא נודד בעולם בהתחקות אחר מקום מנוחתם של צדיקים וקדושים אשר בארץ * אגודת 'אהלי צדיקים - גדר אבות' שבראשותו חתומה על מאות ואלפי ציוני קודש ברחבי תבל * באחד ממסעותיו שנערכו בחורף השנה הגיע עד לעמקי ערבות סיביר בכדי לנסות לאתר את מקום קברו של הרה"ק רבי אלישע מגארליץ זצוק"ל שנפטר שם בעמק הבכא * הכתבה שלפנינו מתעדת באופן בלעדי את קורות המסע כפי שגוללן הרב ישראל מאיר גבאי הי"ו לסופר 'המודיע' * מסע קפוא ומרתק


לבן בוהק ומסנוור לכל מלוא העין, מנומר בעצי ליבנה דקיקים ותמירים – זה היה המראה היחידי בו הוא נתקל לכל אורך שוטטותו במרחב הקפוא. שום זכר לציוויליזציה מלבד הג'יפ עמו הגיע שבמקום זה דמה יותר לרכב חלל על פני מאדים. המהלכים על שתיים היחידים בהם הוא נתקל, היו להקת דובים לבנים שעקבה בעניין רב אחרי החפץ הזר שנקלע לטריטוריית העד שלהם ללא תיאום מראש.

סיביר. יבשת הכפור והקרח. ארץ גזירה שוממת ומשמימה. מיליוני קילומטרים רבועים של שלג אינסופי, יבש וצחיח, קודר ומדכא.

הוא עמד שם לבדו מאהיל בידו על עיניו בניסיון נואש למצוא סימן כלשהו לדבר שהביא אותו לכאן. הירמולקה שלראשו השתלבה עוד איכשהו בנוף הצחור, אך ארבע כנפותיו המצהיבים שהתבדרו מבעד לשולי קפטנו ברוח הסיבירית הנצחית בהחלט היו חריגים בסביבה. ולא שהיה שם מישהו שיתהה על כך. סתם כך לצורך הפרוטוקול. המכשיר הלוויני שבידו לא הועיל לו הרבה בחלק זה של היקום, וכך גם צרור הדפים הממורטים שבידו, צילומים של אטלס עדכני, שהיו אמורים למפות את האזור, אבל מה תעשה עם שרטוטים של קווי אורך ורוחב, כשאין לך בדל של ציון דרך פיזי.

הרב ישראל מאיר גבאי, המאתר הבלתי נלאה של קברי הצדיקים בכל רחבי תבל, הוא לא מאלו שאומרים נואש לפני שמיצו את כל שלאל ידם. הוא כבר עמד בפני אינספור אתגרים בימי חייו. הוא התמודד עם תנאי מזג אוויר קיצוניים, עם טופוגרפיה קשה ומסוכנת ועם תנאי שטח בלתי עבירים. הוא הסתובב באזורים מוכי קרבות ואפילו נקלע לא פעם לזירות אש. את הכל הוא צלח בעקשנות בלתי מצויה ומתוך דבקות במשימת הקודש שנטל על עצמו. אלא שהפעם הוא כבר חשב להרים ידיים. הוא באמת לא ראה שום מוצא להגיע למבוקשו בחבל ארץ נידח זה.

רגע לפני שהוא סב על עקבותיו, הבחין לפתע בקצה האופק במשהו שהפר שם את הסטטוס קוו הדומם והצח. היתה זו נקודה שחורה שהלכה והתקרבה. לרגע הוא נמלא חשש אך לפני שהספיק לתרגם את חששותיו הלכה למעשה, עצר לצידו ג'יפ מודל חדשני ביותר. נהג משופם ובעל בשר יצא ממנו בזריזות והביט בו בסקרנות מהולה בפליאה.


אל ארץ גזירה
העיירה גארליץ שבדרום פולין לא בלטה במיוחד על המפה. לא היו בה אתרי מורשת חריגים והיא לא ישבה במיקום אסטרטגי שיכל להביא לה תהילה יוצאת דופן. פשוטה היתה ופשוטים היו תושביה בני ברית ולהבדיל גם שאינם בני ברית. אולם למרות פשטותה, הרי שבעולם היהודי והחסידי לא היה מי שלא ידע להגות את שמה. היו אלו רבניה ומאוריה שכיהנו בה פאר משך שנים רבות, אשר הוציאו את שמה לשם ולתפארת ולתהילה.

בין אלו שהאצילו מהודם על העיר היה הגה"ק כ"ק האדמו"ר רבי ברוך מגארליץ זי"ע, בנו של קוה"ק מרן בעל דברי חיים מצאנז זי"ע. הוא נהג בה את רבנותו ברמה וניהל בה את חצירו אליה נהרו חסידים מכל רחבי גליציה.

מעט לפני הסתלקותו קרא הרה"ק רבי ברוך את בנו הרה"ק רבי אלישע זי"ע אשר כיהן אז כרב בקראסנא, על מנת שיסייע לו בהנהגת הקהילה מחמת זקנותו. הוא מינהו כראב"ד העיר וכעבור שנה, היא שנת תרס"ו, נתמנה לכהן כרבה של גורליץ לאחר הסתלקותו של אביו. קודם לכן כיהן ברבנות שנים רבות באזור הורונסטייפל, מקום מגורי חותנו הרה"ק רבי מרדכי דוב זי"ע שהיה חתנו של הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע.

תחילה סירב הרה"ק רבי אלישע לנהוג באדמו"רות כאביו, אך לבסוף נעתר להפצרות חסידי אביו ואנשי העיירה ששיחרו לפתחו וקיבל על עצמו את עול ההנהגה. הוא ניהג את קהילתו ברוך ובנועם והיה חביב ונערץ מאוד על אנשי עיירת גארליץ. שפלותו וענוותנותו היו לשם דבר, עם זאת לא נשא פני איש וכאיש אמת ידע לעמוד על המשמר ולהשתמש במידת התקיפות בשעת הצורך.

באלול תרצ"ט, עת לבשו שמים קדרות ומלחמת העולם השניה פרצה במלוא עוזה, שתתה גם גארליץ את כוס התרעלה. בעיצומו של יום השבת נמלטו רבים מבני הקהילה מחשש יד הגרמנים האכזרית. בין הבורחים היה גם הרה"ק רבי אלישע שנמלט עם בני משפחתו לסאמבור הסמוכה ללבוב שבאוקראינה, יחד עם קבוצה גדולה של אנשי גארליץ.

עד מהרה הגיעו הגרמנים גם לסאמבור וכבשוה. על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עברה השליטה על סאמבור לידי הסובייטים שהחלו מיד בהשתת שלטונם על העיר. הקהילה היהודית פורקה ואלפי הפליטים היהודיים שמלאו את העיר נדרשו לקבל על עצמם אזרחות סובייטית. היתה זו דילמה לא פשוטה להכרעה ורבים מהם נקטו ב'שב ואל תעשה' בהם גם הרה"ק רבי אלישע.

השלטונות הסובייטיים לא ראו בעין יפה את הסירוב ובעצם יום השבת כ"ג סיון ת"ש אספו את כל הפליטים שבסאמבור, העלום על רכבות משא ושילחום לערבות רוסיה אל ארץ גזירה – סיביר. שומריו וזוכריו של הרה"ק רבי אלישע ששרדו את הגלות הקפואה סיפרו על נסיעה זו כי הוא היה שרוי כל העת בדבקות עליונה ופניו הפיקו שמחה וחדוות לב. באותה שבת בהיותם בקרון הבהמות שמעוהו ממלל כל העת כי היום הוא "יום ישועות", וכך חזר על דבריו שוב ושוב. משנשאל על כך הסביר, כי מכיוון וביום זה נשלחו האיגרות השניות על ידי מרדכי ואסתר עליהם נאמר "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם" הרי שיום זה הוא יום מסוגל לישועה. רק בתום המלחמה הובנו דבריו למפרע, שכן בדיוק שנה לאחר שגורשו לסיביר, בחודש סיון תש"א כבשו הגרמנים שנית את סאמבור ואת כל מזרח גליציה ורצחו את כל יהודיה. גולי סיביר לעומתם ניצלו מכליה.


מסירות נפש למצוות בקיפאון הסיבירי
בתום מסע רצוף תלאות שנמשך שבועות ארוכים, ולאחר שגמאו אלפי קילומטרים ברכבות מטען, בספינות, ובמכוניות משא, הגיעו המגורשים ובתוכם הרה"ק רבי אלישע ובני משפחתו ליעד שילוחם, אל מעמקי ארץ ציה וצלמוות עטופת הכפור והקיפאון - סיביר.

כרכים עבי כרס לא יספיקו בכדי לגולל את תלאותיהם של המגורשים הפיסיים והרוחניים כאחד. הם הועסקו בעבודות פרך מייגעות כמו חטיבת עצים, סלילת דרכים, בבניין ובמשא ובכריית פחם ועוד סוגי מלאכות המשברות גוף ונפש, והכל בתת תנאים של רעב ומחסור כשעל כולנה הכפור החודר לעצמות שלא היה כל דרך להימלט הימנו ולהיסתר מפניו.

אך בתוך כל הייסורים הקשים הללו שהיו מנת חלקם, נטוותה ונארגה לה מסכת מופלאה של מסירות נפש וקידוש השם, כאשר בתוככי עמק הבכא הלזה חרפו יהודים שונים את נפשם על שמירת שבת ועל תפילה בציבור, על כזית מצה או על ישיבה בסוכה, כאשר לא פעם עלתה להם מסירות זו בחייהם ממש. במיוחד נודעה צדקתם של עובדי ה' מסולאים דוגמת הרה"ק רבי אלישע הי"ד וכמוהו צדיקים וחסידים אחרים שלא ויתרו על קוצו של יו"ד, גם בעומקו של הגיהינום הסיבירי הנורא עלי אדמות.

בפנקס זיכרונות שכתב הרה"ח רבי חיים פרידמן ז"ל מגולי סיביר אשר נמנה על חבורת הקודש שהסתופפה בצילו של האי צדיק הרה"ק רבי אלישע, אשר יצא לאור בשנת תשנ"ב לרגל שמחת נישואי הרה"צ רבי יהודה אריה הלברשטאם שליט"א בנו של כ"ק אדמו"ר מגארליץ שליט"א, נגללים פרקי הוד מופלאים של מסירות נפש במצור ובמצוק השופכים אור על אותה תקופה עלומה בצוק העיתים.

להלן קטעים אחדים מתוך הפנקס: "בערב סוכות השלמנו את הסוכה ופנינו אל המרחץ להתכונן לקבל את זמן שמחתנו. לפנות ערב שמענו כי הרב מגארליץ השים פעמיו אל סוכתנו. מזעזע היה לראות את הרב מתקרב אל הסוכה. כל עצמותיו רעדו מהקור העז ובקושי יכל להלך על רגליו הקופאות. נרעדנו עד מאוד. הרי הקור מקפיא את העצמות. כפור נורא של 35 מעלות מתחת לאפס, מסכן כל עובר דרך. אין איש מעז להיראות בחוץ, ואיך זה יוצא הרב הישיש במסירות נפש עילאית כזו?! ואולם ישראל קדושים. הרב היסב בסוכה הפתוחה שהקור בה היה כבד שבעתיים. יחד עמו הגיעו גם בניו ועוד כמה יהודים שביקשו בכל מחיר לקיים את מצוות "בסוכות תשבו"...

"קור מקפיא עורקים שרר בימי החנוכה בסיביר. 53 מעלות מתחת לאפס! אף על פי כן קיימנו את מצות הדלקת נר חנוכה. מהשמן שניתן לנו למאכל הפרשנו ושמרנו. הצלחנו אפילו להדליק 'נר לכל אחד ואחד' – כל אחד ומנורת השמן שלו... בזאת חנוכה שבנו אחורנית אל ימים קדמונים, ימי השלווה והשמחה. במעונו של הרה"צ מגארליץ ערכנו סעודה חגיגית, כמו 'טיש' חסידי של הימים ההם. היתה זו 'סעודת מלכים' בתנאי אותם ימים: לחם, דגים מלוחים, רוטב של דייסה ויין שרף מהול. שלושה מנייני חסידים הסבו סביב הרב הדגול בהתלהבות רבה, כאילו בסאמבור או בגארליץ אנו שרויים"...


לקדושים אשר בארץ
השהות המרוממת במחיצתו של האי צדיק הרה"ק רבי אלישע הי"ד לא ארכה זמן רב. בליל הסדר של שנת תש"א לא עמדו לו עוד כוחותיו והוא נפטר על שולחן הסדר, לאחר שקיים את כל מצוות הלילה כהלכתן, מלבד מצוות אכילת מצה ממנה נמנע אחר וראה בהן בעיני קדשו כי לא נעשה מקמח 'שמורה'.

וכך כותב זאת ר"ח פרידמן ז"ל בפנקסו: "ויהי בחצי הלילה, יצאה נשמתו של רבנו הצדיק, רבי אלישע מגארליץ בטהרה, ועלתה להתדבק בחי החיים... בל"ג בעומר התקבץ כל הקהל לתפילת ציבור ליד קברי הקדושים, ובמיוחד על קברו של הרה"צ מגארליץ. שפכנו שיח בבכיות כשאנו מכוונים ליבנו להצטרף לתפילות הצדיקים בקראקא על ציונו של הרמ"א ובמירון אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי"...

זוגתו של הרה"ק רבי אלישע הרבנית הצדקנית מרת יוכבד רבקה ע"ה בתו של הרה"ק רבי מרדכי דוב מהורונסטייפל זי"ע שהיה חתנו של הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, נפטרה חצי שנה קודם לכן בי"ט תשרי תש"א. בפנקס הנ"ל מתואר תהליך קבורתה בשורות מסמרות שער: "הכל ידעו את הקושי, אין ניתן לכרות קבר בכפור הנורא. לעיתים היה הדבר גורם להלנת המת כדי עשרה ימים ויותר. בכל זאת החליטו היהודים לנסות. חפרו וחפרו במשך חמש-שש שעות, אך האדמה הקפואה התעקשה. האתים התעקמו, הקתות נשתברו והאדמה לא נרתעה. בלית ברירה החליטו הכורים לשוב על עקבותיהם ולנסות למחר.

"יהודי אחד לא יכול היה להחשות. קם וקרא: היתכן?! הרי המנוחה הצדקנית היא בתו של הרה"ק מהורונסטייפל חתן הרה"ק מצאנז זי"ע. בזכותם נעשה ונצליח. הבו נמשיך ונחפור!... שנסו החופרים מתניהם וחידשו את החפירה. למרבה פליאתם הצליחה הפעם מלאכתם. הקבר נכרה והצדקנית הובאה למנוחות בו ביום"...


אלפי קילומטרים מתחת לאפס
שבעים וחמש שנים לאחר הסתלקותו של הרה"ק רבי אלישע הי"ד בגולת סיביר, יוצא הרב ישראל מאיר גבאי למסע ארוך ומייגע בניסיון לאתר את מקום קבורתו. ניסיונו רב השנים הביא אותו למקומות נידחים ברחבי העולם. הוא ביקר באיראן בשנים האחרונות, היה בתימן שסועת הקרבות, בעיראק ספוגת הדמים והיכן לא?! אולם גם הוא מודה כי מסע דוגמת סיביר טרם חווה מעודו.

עם טלית ותפילין, מזוודה קטנה וכמה אלפי דולרים, יוצא רי"מ לדרך הארוכה. תחנת היעד הראשונה היא שדה התעופה של מוסקבה. שבע שעות טיסה מזרחה מביאים אותו אל יַקוּטְסְק, בירת ארץ היַקוּטִים שזהו חבל ארץ ענק בסיביר הנקרא 'רפובליקת סַאחַה' בו ישבו בני העם היַקוּטִי, המשתרעת על שטח כגודלה של מדינת הודו.

למרות שעדיין דרך ארוכה לפניו, גם ביקוטסק יש מה למצוא. בבית החיים היהודי הוא מאתר את מצבת בנו של הרה"ק רבי אלישע, הוא רבי נפתלי חיים זצ"ל שנפטר בתקופת השואה בהיותו בעיר זו. לצידו טמונה אחותו הצדקת מרת מרים לאה ע"ה שנפטרה גם היא בגולה זו. מצבותיהם עשויות עץ ונשתמרו עד היום הזה.

פעמיים בשבוע יוצאת טיסה בת שעה ומחצה מהבירה יקוטסק אל אוּסְט-מַייַה, יישוב נידח במעמקי סיביר, ששדה התעופה שלו הוקם באופן עראי בתקופת מלחמת העולם השנייה למטרות צבאיות ומאז הוא משמש לתעופה אזרחית עבור תושבי האזור המעטים. עתה עושה רי"מ את דרכו במסלול אווירי זה. ממש קודם עלייתו למטוס הוא פוגש ביהודי תושב המקום המספק לו פריסת שלום ומידע על הקהילה היהודית הקטנה במקום נידח ומרוחק זה.

המטוס שנחת בשדה התעופה הקטן באוסט-מייה, נראה היה כלקוח מעולם אחר. כפר קטן עם בתי עץ עתיקים ודרכים בלתי סלולות שתושביו נעצרו אי שם באחת המאות הקודמות. מסלול הנחיתה הקצר עשוי כורכר ובוץ מעורבים. על אספלט טרם שמעו שם.

ממש מעבר לבית הנתיבות הקטנטן שמזכיר במראהו תחנת אוטובוס, שוכן הנהר אֶלְדַן, אחד הנהרות הגדולים החוצים את מרחבי סיביר. על שפת הנהר ממתינות מוניות-סירה לנוסעים המעטים היוצאים מכאן למקומות שונים לאורכו של הנהר. גם מיודענו הרב גבאי עולה על מונית כזו המכוסה שכבת קרח, מה שאינו מפריע לנהג המיומן להשיטה במהירות על פני הנהר.

יעד פניו הפעם הוא היישוב אֶלְדִיקַן, מרחק של כשבעים ק"מ מאוסט-מייה, בנסיעה שאורכת שעתיים על פני הנהר. באזור ישנם מכרות זהב לרוב, עם זאת מבחינה התפתחותית נראה כי הכפר על כל בתיו וחצרותיו אינו שווה ולו אונקיה אחת. ההתקדמות היחידה אליה הצליחו להגיע עד היום היא מערכת צינורות חלודים העוברת בין כל בתי הכפר, אליהם מוזרמים כל העת מים רותחים המשפיעים במידת מה על הטמפרטורה הקיצונית השוררת כאן בכל ימות השנה.

מכאן ואילך מעמיקה הדרך עוד ועוד ללב ליבה של סיביר, למקומות שאינם מאוזכרים על המפה. המסלול נקבע מראש על פי רישומי מפות ישנות, כאשר במפות העדכניות אין אפילו זכר לנקודות יישוב באזורים אלו. הטמפרטורה באזורים אלו מגיעה לעשרות מעלות מתחת לאפס רוב ימות השנה, ואך מעטים מגלים עניין במקומות אלו.

מאלדיקן נוסע הרב גבאי עם נהג מקומי ברכב בעל הנעה קדמית, על מנת להתגבר על קטעי דרך בלתי עבירים. מגמת פניו הוא הכפר סוֹלְנִישְׁנֶה היושב על גדות נהר אנונימי, גדול וקפוא. ארבע שעות של נסיעה בדרכים לא דרכים מביאים אותו לנקודת ישוב זו. האוכלוסייה כאן היא בעלת עיניים צרות ומלוכסנות דוגמת הסינים, שכן האזור יושב על קו הרחוב של בייג'ין. מה מביא אנשים לבחור דווקא מקום זה למגורים על פני כל מקומות היישוב ברחבי רוסיה הענקית?! זו המחשבה שמטרידה אותו כל אימת שהוא נתקל בתושבים האדיבים שחיוכם קופא על פניהם למראה העבדקן עטוף השחורים שלפניהם.

כאן למעשה הוא מקום היישוב הסמוך ביותר ל'מַנוֹר' - האזור בו היו בעבר מחנות העבודה של גולי סיביר. מכיוון והיו אלו מחנות עראיים שהתנהלו בצריפי עץ, סביר היה להניח כי במהלך השנים נכחד גם זכרו של מקום מן העולם, הן פיזית והן תודעתית. כזו היתה מסקנתו לאחר יום של חקירה ובדיקה בכל פינות הכפר הקטן. איש לא ידע כיצד לעזור לו למרות רצונם הכנה.

על פי חישוביו, היה עליו לעבור עוד כברת דרך בת שעתיים עד למקום המשוער. הבעיה היתה שהוא באמת לא ידע מה יעשה שם? מדבריות השלג הצח כיסו אלפי קילומטרים רבועים, ולא היה כל טעם לצאת למקום ללא מידע מדויק.

חוסר אונים הוא לא הצד החזק של הרב גבאי, אבל כאשר המציאות הנוקשה טופחת על הפנים, אין כל כך הרבה מה לעשות. כל שנותר לו היה להתפלל לנס. והוא עשה זאת בתחינה ממעמקי ליבו בעודו ניצב בלב הישימון הקפוא.


שלא שינו את לבושם – גם בסיביר
בטהרן ובהיספאן, בבגדד ובאלקוש, בצנעא ובתעיז ובכל המקומות אותם פוקד רי"מ גבאי במסעותיו, מקפיד הוא שלא לשנות את לבושו. המוסלמים כבר התרגלו למראהו ותמונותיו מחוצות המדאן בה קבורים על פי המסורת מרדכי ואסתר או קזבין בה טמונים חנניה מישאל ועזריה, כשהוא מתהלך בלבוש חסידי מלא, ריגשו יהודים רבים ברחבי תבל.

כזה הוא הרב גבאי. שומר על עקרונותיו ואינו חת מפני איש. הוא בעל אזרחות חוץ ושולט בארבע עשרה שפות במלואן, כך שהוא מרגיש בטוח בכל מקום אליו הוא מגיע, למעט במקרים נדירים ביותר. הפעם הוכיחוהו משמים כי אכן אין מה להפסיד מלהתהלך כך בלבוש יהודי-חסידי בראש חוצות.

רגע לפני שהתייאש והחליט לסוב על עקבותיו ולחזור את כל הדרך המייגעת, נעצר על ידו ג'יפ הדור מראה, ממנו קפץ איש רחב עגלגל שהביט בו מלמטה למעלה בפליאה ומעט חשש. כעבור כמה שניות משראה הלה כי היצור שמולו אינו פורח לשמים, הושיט לו את ידו והציג את עצמו כראש המחוז.

רק בכדי לשבר את האוזן, התיאור 'ראש המחוז' עושה עמו מעט עוול. האיש מחזיק מטעם שלטונות רוסיה ביותר ממליון ומאתיים האקטר (1 האקטר = 10 דונם), שטח עצום בגדלו העולה על גודלה של כל קנדה הענקית. השטח מוחכר לו למטרות ציד של חיות שונות, בין היתר של הצוֹבֶּל - ממנו מכינים את הפרוות לשטריימל, מה שהופך אותו במקום כה נידח לשליט יחיד ובלתי מעורער.

השמועה אודות האדם בעל הבגדים המוזרים שקנה שביתה בכפר סולנישנה, הגיע לאוזניו והוא עשה דרך של עשרות קילומטרים בכדי לחזות ביצור המסקרן. "אתה נראה מפחיד. נראה כי הגעת לכאן היישר מהמאה התשע עשרה", אמר האיש בחיוך והושיט לו את ידו לשלום. משנשבר הקרח – תרתי משמע - הסביר לו הרב גבאי בפרוטרוט את מטרת בואו, כשהוא אינו מעלה על דעתו כי תצמח לו ממנו הישועה. אך למרבה הפלא האיש ידע במה מדובר. הוא הכיר היטב את המקום ואף הציע לו כי יקח אותו ברכבו אל האזור בו שכנו המחנות. נס גלוי של ממש.

שעתיים של נסיעה, במהלכן התיידדו השניים תוך שהוא מתחייב לעזור לו בכל מה שיזדקק לו בעתיד, הובילו אותו לאזור מיוער שלא היה שונה במראהו מהנוף החדגוני שחלף על פניהם לכל אורך הדרך. זהו המקום, אמר האיש ודומם את רכבו.

שרידים ישנים של פחונים וצריפים לימדו על מקום שאכלס בעבר בני אדם. הם לא יכלו לקבוע בוודאות את מיקומו של בית הקברות היהודי, שכן התנאים הקשים של החורף הסיבירי והאדמה המושלגת לא אפשרו לערוך בדיקות קרקע מקצועיות. אך על פי אומדן והשערה, קבע הרי"מ גבאי שלט על גבעה קטנה המורה כי באזור זה נמצא מקום מנוחתו של הרה"ק רבי אלישע מגארליץ זי"ע.

בימים שלאחר מכן, חזר הגוי למקום יחד עם מספר עובדים והם קבעו את השלט על אחד העצים הסמוכים, מתוך רצון לשמר את המקום ולנסות לגלות את מצפוניו. על פי דבריו של רי"מ וכיאה לחריצותו, אזי כאשר תנאי מזג האוויר יאפשרו זאת, יערוך לשם מסע נוסף, על מנת לחשוף את מיקומו של בית החיים בו נטמנו במהלך שנות גלותם יהודים רבים שנפטרו ממחלות, כפור ורעב. ארץ אל תכסי דמם. 

אם יצליח במשימתו, אולי לא ירחק היום ונראה שיירות של פוקדי ציונים, עושים את הדרך הטרנס-סיבירית אל ציוניהם של הקדושים אשר בארץ הטמונים בחבל ארץ נידח זה, אלא אם כן – ובתקווה - כי תקדימם נבואת ישעיה הנביא (כו, יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ וגו' הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל".


 
סיביר - מציבה הזמנית
סיביר - מציבה הזמנית
אהלי צדיקים
מצבות בבית הקברות ביאקוצק
מצבות בבית הקברות ביאקוצק
אהלי צדיקים
מצבות בבית הקברות ביאקוצק
מצבות בבית הקברות ביאקוצק
אהלי צדיקים